האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. מה שהקשה הר''ן על רבינו אינו מתורץ מדברי ה''ה ז''ל והרב ב''י באה''ע סימן ל''ח תירץ דברי רבינו וכתב שם שלדעתו ע''מ שלא ימחה צריך שלא ימחה בשעת שמיעה, אבל יש הפרש בין לשון זה לע''מ שישתוק דבע''מ שישתוק אם שתק מיד נתקיים התנאי אבל בע''מ שלא ימחה אע''פ ששתק מיד אם מיחה תוך כדי דיבור או בזמן שעסוקים באותו ענין אינה מקודשת ויש הכרח לפירוש זה ויתורצו שני קושיות שהקשה הר''ן על פירוש המפרשים. חדא דאם לאו אינה מקודשת משמע דהוי אינה מקודשת כלל ולמפרשים הוי ספק. שניה דבגמרא (דף ס''ג) לא מקשה למאי דקאמר דשירצה הוי אין אלא ממציעתא ואמאי לא מקשה מסיפא דקאמר מלמדין אותו שיאמר איני רוצה דאפילו שיאמר איני רוצה מאי הוי למחר יאמר אין. והר''ן תי' בפירוש ההלכות קושיות אלו למפרשים ולדברי רבינו אתי שפיר כפי מה שפירש הרב ב''י ז''ל. אלא שיש לתמוה עליו לכאורה דא''כ אמאי לא אוקמו בגמרא כולה מתניתין בע''מ שלא ימחה ורישא נפרש הכי רצה האב כלומר שלא מיחה תוך כדי דבור או בזמן שעסוקים באותו ענין מקודשת לא רצה שמיחה האב אינה מקודשת. ויש לתרץ לדעתו דלא משמע ליה לגמרא לומר דלשון ע''מ שירצה הוא ע''מ שלא ימחה דבשלמא על מנת שיאמר אין או ע''מ שישתוק שהוא בלשון קיום מעשה משמע אבל ע''מ שלא ימחה שהוא בלשון שב ואל תעשה לא משמע ולהכי כשהעמידו בגמרא שלא ימחה לא רצו להעמיד כן ברישא דקאמר ע''מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא וכי תירצו בגמרא ע''מ שירצה ע''מ שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום מפרש הפירוש הרמב''ן ז''ל שאינו רוצה לומר שלשון ע''מ שירצה משמע הכי אלא מתניתין לא נקט לשון המדבר אלא הכוונה ובתירוץ הראשון לא רצו לומר דע''מ שירצה דמתניתין ר''ל הכוונה לכך העמידו רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא. עוד יש לדקדק לדעת רבינו דפירש דבע''מ שירצה שר''ל שיאמר אין פעם אחת שיאמר אין הויא מקודשת ולעולם עומדת בספק א''כ כשהקשו בגמרא דע''מ שלא ימחה א''א לאוקומי רישא משום דהיכי קאמר רצה האב מקודשת דהא יש למחות לעולם א''כ כשנאמר דפירוש ע''מ שירצה ע''מ שיאמר אין תיקשי סיפא אמאי קאמר אינה מקודשת הא בספק היא דדילמא יאמר אין. וי''ל דמצינן לתרוציה מאי אינה מקודשת ר''ל קידושין ודאים אבל לעולם דמקודשת קידושי ספק. אבל כדאמרינן דפירוש ע''מ שירצה ר''ל שלא ימחה דקשיא לן רישא דקאמר מקודשת לא אפשר לתרץ מאי מקודשת קידושי ספק דמקודשת משמע קידושי ודאי לכך קאמר בגמרא דא''א לאוקומי בע''מ שלא ימחה. ולתרץ קושיית הר''ן כתבתי במקום אחר: האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע''מ שירצה אבי וכו'. דעת רבינו בעל מנת שירצה אבא הוי כמו ע''מ שיאמר הן וע''מ שלא ישתוק הוי כמו ע''מ שלא ימחה אלא שיש חילוק ביניהם להיכא דשתק בשעת שמיעה. ועיקרן של דברים כך הוא שבכל תנאי שהוא בקום עשה שהוא ע''מ שירצה אבא שר''ל לדעת רבינו ע''מ שיאמר הן וכן בע''מ שיאמר הן אפילו מיחה בשעת שמיעה יש לחוש שמא אח''כ יאמר הן דכיון דהתנאי בקום עשה בכל עת שיתקיים התנאי אפילו פעם אחת הקידושין קידושין אבל בע''מ שלא ימחה אין אנו אומרים כן דבפעם אחת שיתקיים התנאי ולא ימחה הקידושין קידושין אלא שלא ימחה כל ימי חייו כיון שענינו הוא שב ואל תעשה אבל בע''מ שישתוק אע''פ שענינו שב ואל תעשה כיון דאפקיה בלשון תעשה דינו כקום עשה ובשתיקה בשעת שמיעה סגי זהו דעת רבינו ז''ל כפי מה שביאר דעתו ה''ה ז''ל בפירוש. ויצא לנו מזה דכשאמר על מנת שירצה שהכוונה היא עד שיאמר הן אע''פ שהאב לא רצה בשעת שמיעה או שתק מ''מ הוי ספק מקודשת דדילמא יאמר אח''כ הן ובפעם אחת שיתקיים התנאי סגי אבל כשמת קודם שמיעה ודאי דאינה מקודשת כלל ובע''מ שלא ימחה אפילו שמע האב ולא מיחה לא אמרינן דהויא מקודשת גמורה ולא הפסידה הקידושין אחרים אלא מקודשת מספק דדילמא ימחה אח''כ והוא אמר שלא ימחה דמשמע כל ימי חייו. אבל אם האב רצה הרי זו מקודשת דאין כאן חשש כלל. וא''כ יש לתמוה בדברי רבינו איך כתב בע''מ שירצה אבא שכשלא רצה או שתק הוי כמו מת ואינה מקודשת וכן בע''מ שלא ימחה כתב שכשלא מיחה הרי זו מקודשת גמורה כמו שמת וזה מבואר הביטול כמו שכתבתי והוכחתי. וכבר הקשה (על) זה על רבינו הר''ן בפירוש ההלכות אלא שהרב מוהרר''י קארו ז''ל בסימן ל''ח תירץ דע''מ שירצה אבא לדעת רבינו הוא שיאמר הן בשעת שמיעה ובהאי שעתא הדבר תלוי וכן בע''מ שלא ימחה ר''ל בשעת שמיעה הדבר תלוי והאריך שם לבאר דעת רבינו. אבל מ''מ לפי דעת ה''ה שכתב דבע''מ שירצה אבא לדעת רבינו אפילו שיתקיים התנאי פעם אחת בחייו מקודשת וכ''כ בעל מנת שלא ימחה יש תימה גדול בדברי רבינו כמו שכתבתי והתימה מה''ה ז''ל איך לא עמד עליו ואפשר שהוא מפרש דברי רבינו במה שכתב לא רצה או ששתק או שמת כלומר לא רצה עד שעת מיתה שלעולם כשהיה שומע אותו דבר היה מוחה ואח''כ מת או שהיה שותק עד שעת מיתה ולא אמר הן ואחר כך מת או שמת קודם שמיעה הרי אינה מקודשת וכולה בבא דרבינו במת איירי אלא שלא רצה או שתק ר''ל ואח''כ מת ואו שמת שכתב ר''ל שמת קודם שישמע. וכן יש לפרש הבבא האחרת שכתב לא מיחה או שמת שר''ל לא מיחה ומת אח''כ או שמת קודם שמיעה מקודשת. וכל זה באמת דוחק גדול אבל דוחק הקושיא עביד לי לעיולי פילא בקופא דמחטא וצ''ע: מת הבן ואחר כך שמע וכו'. יש להקשות נוסף על מה שהקשיתי במקום אחר לפי מה שפירש הרב בית יוסף ז''ל דלרבינו הוי דוקא מת הבן ואחר כך שמע האב משום דמלמדים אותו תוך כדי דיבור דוקא אבל שמע קודם מיתת הבן לא מהני כיון דשתק דאם כן לפי פירוש רבינו מתניתין דאמרה מת הבן מלמדים וכו' איירי כששמע אחר מיתת הבן ואם כן מאי קשה ליה דאי בעל מנת שישתוק הא שתיק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן אומרים לו כששמע לא תרצה וכבר הקשה הר''ן בפירוש ההלכות קושיא זו וכן הרא''ש בפסקיו ותירצו דמתניתין משמע בכל גווני אבל לרבינו דלא איירי בכל גווני אלא ששמע אחר מיתת הבן קשה. וי''ל דמכל מקום לרבינו איירי שכששמע תוך כדי דיבור אומרים לו אמור שאין אתה רוצה ודייקא שפיר מתניתין דקאמרה בעל מנת שישתוק מלמדין אותו לומר כשתשמע תאמר איני רוצה כיון דעדיין לא שמע אלא ודאי שכבר שמע ומלמדים אותו שיאמר איני רוצה אחר השמיעה ואי בעל מנת שישתוק כיון דכבר שתק הא שתיק ולא מהני שיאמר איני רוצה: עוד כתב הרב המגיד כאן שנתבאר בדברי רבינו בפרק שביעי מהלכות גירושין דכל היכא שלא קבע זמן אם הוא תנאי בשב ואל תעשה כל אימת דמבטל ליה נתבטלו הקידושין. וקשה קצת דשם כתב רבינו ז''ל על מנת שלא תשתי יין לעולם משמע דדוקא אי קאמר לעולם משמע דצריך שיאמר לעולם. איברא דברישא קאמר עד שלשים יום משמע דכל היכא דקבע זמן לעולם משמע וקשיא דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא מכל מקום מנא ליה להרב המגיד דרישא דוקא נימא דסיפא דוקא ולא תידוק מינה. וי''ל דמסתברא רישא דוקא דהסברא הוא דכל היכא דלא קבע זמן משמע לעולם כמו על מנת שלא תינשא לפלוני דלא קבע זמן ומשמע לעולם:

הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי מאתים זוז וכו'. כתב ה''ה בשם הרשב''א דאם היה לו במקום קרוב כמוהו מקודשת והקשה עליו שהרי מצינו שיש קפידא בע''מ שאני עני ונמצא עשיר וכן באומר ע''מ שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב וכו'. ונ''ל לתרץ לדעתו ז''ל דיש לחלק דהתם כיון דעיקר התנאי הוא זה שיהיה רחוק ודאי דצריך לקיים התנאי ואם הוא קרוב לא מהני משום בעינא מטרפסא אע''פ דהיא קפידא מועטת אבל הכא אין התנאי אלא הבית כור אין לנו להקפיד בחששא מועטת כזה ודי שנקיים עיקר התנאי שהוא הבית כור ונימא דאין קפידתו בחששא מועטת כההיא דמטרפסא וכו' ודוק זה. אבל ה''ה סבור דהוא מתני לה כן בפירוש במה שאמר שיש לו במקום פלוני דהוי קפידא והוי כמו התם ואין זה מוכרח כמו שכתבתי: האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. מ''ש רבינו אם יש שם עדים שיש לו אינו מוכרח דפליג על הר''ן בפירוש ההלכות דהיכא שהם בידו אין צריך להביא ראיה דחזקה שהם שלו דאפשר דרבינו איירי היכא שאינו בידו ולאפוקי מדברי הרב ב''י ז''ל שכתב בסי' ל''ח על דברי הטור שהוא כלשון רבינו שהוא חולק על הר''ן ואינו מוכרח כדכתיבנא: הרי את מקודשת וכו'. ה''ה כתב שמה שאמר רבינו אם אין לו באותו מקום דהוי ספק יש לו ראיה מן התוספתא דקאמרה גבי מאתים זוז על מנת שיש לי ביד פלוני ואין זו ראיה דשאני התם דהוי זוזי דמצנעי אבל ארעא קלא אית לה כדאמר בגמרא בצריכותא אע''ג דגבי היכא דלא הזכיר במקום פלוני לא אהני לן הך טעמא היינו משום דכיון דלא הזכיר מקום אפשר דיש לו במקום אחר ואנחנו לא נדע אבל כשהזכיר מקום וידענו שבאותו המקום אין לו ודאי דאינה מקודשת דאם איתא דאית ליה ה''ל קלא באותו המקום וזהו דעת הרא''ש בפסקיו הזכירו הטור:

היה לו בית כור עפר וכו' ואם אינן מלאין מים נמדדין עמו. בגמרא (דף ס' ס''א) מסקינן דלהקדש מדמי ליה, וא''ת הא בהקדש בהלכות ערכין וחרמין פרק רביעי כתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם וכו' וא''כ איך כתב כאן רבינו נמדדין עמו הא יש לדמותו להקדש. וי''ל דאע''פ דמשלימין הבית הכור מ''מ גבי הקדש מוכח בגמרא דאין ראוי לתת להם הערך הקצוב בתורה גבי זרע חומר שעורים ולכך כתב שם שמחשבין אותם בפני עצמן אבל הכא גבי קידושין לא, דאינו להעריך אותו עד שנאמר שיהא נמדד בפני עצמו אלא לומר שהוא בכלל הבית הכור ונתקיים דברו שאמר בית כור וא''כ לכך קאמר כאן נמדדין עמו כלומר הרי נתקיים דברו והרי יש כאן בית כור. מיהו אי רבינו מפרש דנקדשו באנפי נפשייהו הוי שלא יחשב המדרון כפירוש רש''י עדיין קשה דכיון דכן בקידושין לא חשבינן המדרון. ואולי י''ל דמדמינן ליה אמדרון ובקידושין כיון דיש לו בית כור חשבינן המדרון וממ''ש רבינו בפרק ו' מהלכות ערכין משמע דסבר כפירוש רש''י שכתבתי או אפשר דאית ליה דמאי דאמר ונקדשו באנפי נפשייהו הוי להעריכו בפני עצמו ולא כדין בית כור אבל קשה דמדברי הגמרא משמע דלהעריכו בבית כור קאמר דקאמר וכי תימא בית כור וכו' ע''ש: [(בדפוה''ק הודפס אחרי הי''ג) בפרק כ''ח מהלכות מכירה כתב רבינו גבי היו בתוך השדות גאיות קטנים עמוקים עשרה טפחים וכו' ולוקח אלו הגאיות והסלעים בלא דמים וכתב שם הרב המגיד דכן דעת הרב ן' מיגאש משום דגבי הקדש כתב ולוקח אותם בלא פדיון ומשמע לכאורה דגבי הקדש נמי אית ליה לרבינו הכי ממאי דכתב בהלכות ערכין פרק ד' כנז''ל היו בהן מקומות נמוכות עשרה וכו' מחשבין מה שראוי להם וגבי נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים כתב אין נמדדין עמה משמע דאין הדין שוה לנמוכות עשרה מדשני בלישניה דשם כתב מחשבין מה שראוי להם וכאן כתב אין נמדדין משמע דאית ליה דלוקח אותם בלא פדיון. אע''ג דאפשר לפרש דמה שאמר מחשבין מה שראוי להם היינו בתורת בית כור אלא שאין מחשבין המדרון שלהם כדכתב רש''י וכמו שכתבתי למעלה אבל במ''ש אין נמדדין עמה היינו שלא יהא בתורת בית כור אלא מה ששוה ויהיה דעת רבינו כפירוש רש''י ז''ל כמו שכתבתי למעלה אבל מכל מקום הוא דוחק לפרש כן דהעיקר לפרש בדברי רבינו כמו הפירוש השני שכתבתי למעלה אע''פ שקשה מה שאמרו בגמרא וכי תימא כל כמה דהוי בית כור לא חשיב דמשמע דהיינו בתורת בית כור כמו שהקשיתי למעלה מכל מקום י''ל דלא הביאו כן בגמרא אלא לראיה שהוא קדוש אבל אינו מוכרח בתורת בית כור כי התם כיון שאינו ראוי לזריעה ועוד דיש לנו להסכים דעת רבינו עם דעת רבו הרב ן' מיגאש ז''ל ואע''ג דהתוספות הקשו על סברא זו בפרק האומר בקידושין דאיך אפשר דיקח אותם בלי פדיון הא אמרת בכור ושובך דקדשי י''ל דשאני כור ושובך דחשיבי ודעתו עליהם להקדישם אבל אלו אין דעתו להקדישם כיון דלא חשיבי ולוקח אותם בלי פדיון]:

ואפילו קרובה לשער ראשה. משמע כ''ש רחוקה וזה הוא דבר מתמיה דבגמרא כתובות (דף ע''ח) משמע דוקא בקרוב משער ראשה דאינה נראית אינה מקודשת אבל אם היתה רחוקה דנראית מקודשת דראה ונתפייס הוא וכבר הוקשה זה להרב המגיד ותירץ מפני שסמך לו על מה שיתבאר פרק כ''ה שאם היה נודע וכו' ולכאורה נראה כוונתו לומר דהאי אפילו אינו מדוייק וכוונתו לומר אע''ג שזו אינה נראית ולא חשיבא מום מ''מ הוי מום והוי אפילו כמו אע''פ או אע''ג ומפני שלשונו סתום כתב שסמך על מה שכתב שם. ואם כוונתו זאת קשה מה שכתב אחר כך דלדעת רבינו מ''ש בגמרא והא ראה ונתפייס וכו' הוא לענין כתובה דמשמע דלענין קידושין אע''פ שהיא נראית מום ואם כן זה סותר מ''ש קודם שסמך על מ''ש בפרק כ''ה דמשמע דכשנראית ודאית (לא) הוי מקודשת וכאן כתב דלא אמרו כן בגמרא אלא לענין כתובה וא''כ כיון שלא אמרו בגמרא אלא לענין כתובה לא היל''ל שסמך על מ''ש שם דלא סמך על מ''ש שם כלל. לכך נראה שכוונתו ז''ל לתרץ שתי קושיות האחת דבגמרא משמע דדוקא קרובה ולא רחוקה ואפילו תאמר דמ''ש בגמ' כן הוא לענין כתובה ולא לענין קידושין דבקידושין אפילו ראה אינה מקודשת מכל מקום יש קושיא אחרת דשם בפרק כ''ה כתב וכן הכונס אשה סתם ונמצא בה מום ממומי הנשים שכבר ביארנום תצא שלא בכתובה וא''כ משמע דברחוקה משער ראשה אבדה כתובתה כיון דכאן בקידושין כתב שהוא מום אם כן לענין כתובה נמי הוי הכי לזה תירץ הרב המגיד ואמר. לקושיא השניה דהא כתב לענין כתובה שכל המומים האמורים כאן דהם מומים לענין כתובה שלענין זה סמך על מה שכתב שם בענין כתובה שכל מומים שבגלוי ראה ונתפייס הוא. ולקושיא הראשונה שהרי בגמרא הקשו והא ראה ונתפייס זה אינו אלא לענין כתובה אבל לענין קידושין אפילו שיהיה מום גלוי אינה מקודשת ואם כנסה אח''כ ספק אם מחל תנאו לשם קידושין כדכתב רבינו לקמן ולכך צריכה גט מספק. אבל לענין כתובה לקולא דלא בעי למיתב לה ואם הוא מום שבגלוי ינתן לה דעל זה הקשו בגמרא והא ראה ונתפייס. ולפי זה יתורץ לשון אפילו דלענין קידושין דלא אמרינן ראה ונתפייס הוי אפילו מפני שאין זה מום גדול כל כך כיון שאינו נראה ולענין כתובה ברחוקה אית לה כתובה וכאן לית לה. ומוהררי''ק ז''ל בכ''מ ובאה''ע דקדק מלשון רבינו שכתב כאן שומא שיש בו שיער בשאר הפנים וכן ממ''ש בהלכות ביאת מקדש בדין מומי הכהנים שכתב שם שומא בפניו דמשמע דהשומא אינה פוסלת אלא בפנים לדעת רבינו דאם כן איך הקשו בגמרא האי שומא אי דאית בה שער הכא והכא פסלה כיון דאין הפיסול אלא כשהשומא בפנים היה לו להקשות ראה ונתפייס הוא כדהקשה בתר הכי. ונראה לתרץ קושיא זו עם מ''ש ה''ה דלא אמרינן ראה ונתפייס לענין קידושין. ואפשר דזה הוא מה שהקשו כאן הכא והכא פסלה דרצה להקשות דאין קידושין ולא אמרינן ראה ונתפייס:

המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים וכו'. כתב ה''ה ואפילו כדעת רב דאמר קידשה על תנאי [וכנסה סתם] צריכה גט וכו' כלומר אפילו לרב דהוה לן למימר לדידיה דהוי גט ודאי מ''מ לא הוי אלא גט ספק וזה מבואר שם בדברי הר''ן בפרק המדיר: (בדפוה''ק הודפס אחרי הי''ג) קדשה על מנת שאין עליה נדרים וכו'. רבינו נראה דפסק כאן כרבי מאיר בגמרא (דף ע''ד:) אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וקשה בפרק י' מהלכות גירושין משמע דפסק כרבי אלעזר דלא חילק שם בין נדר שצריך חקירת חכם לאין צריך. וי''ל דהר''ן כתב בפרק המדיר דקי''ל כרבי מאיר משום דסתם מתניתין דפרק השולח אתיא כוותיה וקשה במ''ש תנא קמא משום נדר לא יחזיר מצי למיהוי נמי כרבי אלעזר דאמר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך. ונראה לתרץ דמשמע ליה דארבע מחלוקות הם ות''ק ור' אלעזר פליגי בטעמא דלת''ק בכולהו איכא למיחש לטעמא דקלקולא משום דאדם רוצה שתתבזה וכו' ולרבי אלעזר אע''ג דבצריך ליכא למיחש גזרו צריך אטו אינו צריך ובכי הא אתי שפיר דברי רבינו דשם פסק כחכמים דמשום נדר לא יחזיר וטעמייהו דאית להו דבכולהו איכא קלקולא באינו צריך כרבי אלעזר ובצריך כר''מ ואדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ועדיין קשה דבהלכות אלו בפי''ז פסק רבינו דאלמנה מוכרת שלא בבית דין ולא גרושה והיינו כרבי יוחנן דאמר בפרק אלמנה משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. וכאן פסק כרבי מאיר דאדם רוצה שתתבזה אשתו וכו'. וי''ל דשאני בין ביזוי לביזוי ואפילו רבי מאיר מודה בההוא ביזוי דהוי ביזוי טפי מה שאין כן בתורת נדר וכדכתב הרא''ש בפסקיו בפרק המדיר:

[הרי את מקודשת לי בזוזים אלו וכו'.] כתב ה''ה וכתב הרשב''א אם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת כו'. וא''ת אפילו אינו ש''פ הא חיישינן שמא ש''פ במדי והוי כקידושי כסף וי''ל דכיון דאין בו ש''פ אמרינן דודאי אין דעתו לקדש אלא בשטר אבל לא בתורת כסף אבל כשיש בו ש''פ אמרינן דקידשה נמי בתורת כסף וכי אמרינן חיישינן שמא ש''פ במדי היינו כשראינו שקידשה בתורת כסף:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו'. כתב הרב המגיד מ''מ ליכא תרי לגבי [רב] מחד טעמא אלא מתרי טעמי. וא''ת רב ושמואל נמי לגבי ר''י הוו מתרי טעמי. וי''ל דכולהו סברי תנאה הוי אלא חד אית ליה דודאי תנאה הוי וחד מספקא ליה וא''כ דמי לחד טעמא אבל שמואל ור''י הם מחולקים לגמרי בטעמים:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני וכו' הרי זו מקודשת מספק. לפי מ''ש ה''ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא (דף פ''ב ע''ב) אם איתא לדר' אבא היינו לספיקא [ולבעיא] דר' אבא א''כ ההוא דינא דבא אחר וקידשה וכו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ושמעון אסרה על ראובן נקראת אשת שני מתים מספיקא. ויש להחמיר כיון שהוא ספק אם תפסי קידושין בחוץ אם לא וא''כ קשה על רבינו למה לא כתב דין זה בהלכות יבום וחליצה גבי דין אשת שני מתים שכתב בפ''ו: אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. כתב ה''ה כבר נתבאר שם בגמרא וכן מתבאר בהלכות דבע''מ אפילו רבנן מודו דהוי גיטא וה''ה לקידושין וכו'. וקשה לי דאיך דמינו דין זה לגיטין דהא בגיטין אם אמר ע''מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט לדעת רבינו וכמ''ש בהלכות גירושין בפרק ח' הרי זה גיטך ע''מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר ה''ז גיטך ע''מ שלא תשתי יין וכו'. אבל אם אמר לה ע''מ שלא תינשאי לפלוני עד חמשים שנה הרי זה גט וא''כ אם היינו מדמין קידושין לגירושין היינו אומרים ג''כ בקידושין דאם אמר לה ע''מ שתהא מותרת לפלוני לעולם דאינה מקודשת כמו שאינה מגורשת בגירושין אלא צריך שיאמר ע''מ שתהא מותרת לפלוני עד חמשים שנה ורבינו לא כתב כן אלא כשאמר סתמא ע''מ שתהא מותרת לפלוני הרי זו מקודשת. אלא שי''ל דשאני הכא דהתנה בדבר שא''א לקיימו אלא עדיין קשה דל''ל למילף מגירושין אפילו דבגירושין לא ליהוי גיטא הוא בדין משום דאפשר לקיים התנאי והוי שיור אבל הכא שהתנה בדבר שא''א לקיימו שהוא מתנה על מ''ש בתורה תנאו בטל אע''ג דאפילו בקידושין משמע בגמרא דכשראובן קידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה דחלין הקידושין ולא מיקרי מתנה על מ''ש בתורה התם דוקא הוא משום דלא הוציאו בלשון תנאי דלא אמר ע''מ אלא חוץ ולכך נתקיים אבל הכא מתנה על מ''ש בתורה הוא וא''כ לא צריך למילף בכאן מגירושין. וי''ל דנהי דמתנה על מ''ש בתורה תנאו בטל אבל רצה ללמוד מגירושין משום דכאן לא הוי תנאי אחר חיצוני אלא הם בגוף הקידושין דדוקא ע''מ שתבלעי קנה של מאה אמה וכו' דאומר הקידושין הם מוחלטין על תנאי זה ודאי דהוו קידושין והתנאי בטל אבל כאן שהתנאי הוא בענין הקידושין שאינן מוחלטין ה''א שהקידושין בטילין לכך הביא ראיה מגירושין דאע''פ שהתנאי הוא בענין הגירושין אפילו שאמר ע''מ שלא תינשאי עד חמשים שנה דהרי התנאי הוא בענין הגט עצמו ומ''מ לא הוי שיורא ג''כ בקידושין נימא הכי:

האומר לחבירו אם ילדה אשתך וכו'. כתב הרב המגיד לתרץ השגת הראב''ד וסובר רבינו דאפילו מי שסובר שאין אדם מקנה וכו' בשהוכר עוברה מודה ויש כאן מקום עיון איך ניישב הסוגיא על דרך זה. וי''ל דמפרש רבינו דמה שאמרו בגמרא (דף ס''ב:) בלשון אחרון כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל ר''ל דברי הכל בין רבנן בין ר' אליעזר ולא כפירוש רש''י דפירש בין לרבה בין לרב יוסף דלשון דודברי הכל משמע דברייתא אתיא כדברי הכל ולא שייך לומר כן אלא לפירוש רבינו אבל לפירוש רש''י ולדברי הכל מנא ליה. ומ''ש בלישנא קמא כמאן אי כרבה בשהוכר עוברה לאו כפי' רש''י ז''ל דהוא אליבא דר''א אלא כלומר לא מצית לאוקמי אפילו בשלא הוכר וכר''א לרבה דהא לרבה לר''א הוכר בעינן אלא ע''כ מוקמת לה בשהוכר עוברה ואתי בין לרבנן בין לר''א דאפילו רבנן מודו בשהוכר עוברה אבל לרב יוסף מוקמינן אפילו בשלא הוכר עוברה וכר''א. והרב מהר''י ן' לב בפסקיו הראשונים תירץ לדעת רבינו תירוץ דחוק ושכח תירוץ הר''ן אבל איכא למירמי על תירוץ הר''ן דפסק רבינו בהלכות תרומות כרבנן כדהקשה שם הרב בעל כ''מ ולפי הפירוש שכתבתי אתי שפיר אבל מ''מ קשה דבהלכות מכירה כתב המזכה לעובר לא קנה דהיה לו לבאר שם דאם הוכר עוברה קנה:

האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין וכו'. קשה מאי אפילו אדרבא בגמ' פרק האיש מקדש (דף מ''ז) מוכח דטפי עדיף כשנתן לה מעט משום דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' אבל כשהנשאר הוא מעט אז כסיפא לה מילתא למיתבעי' ואינה מקודשת. וי''ל דדעת רבינו לפסוק דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' דאם הנשאר הוא מעט כמו דינר לבד אז ודאי כסיפא לה מילתא אבל כשהנשאר הוא עשרה דינרים לא כסיפא ואז עדיף טפי מכשנתן לה דינר אחד דכיון דלא נתן לה אלא דינר אחד אע''ג דלא כסיפא לה מילתא מ''מ לא סמכא דעתה כ''כ כיון שלא נתן לה אלא דינר אחד לבד אבל כשנתן לה דינרים רבים והנשאר ג''כ רבים אז סמכא דעתה מפני שמה שנתן לה רבים והנשארים רבים ולא כסיפא לה מילתא ובערך זה כתב רבינו אפילו. וא''ת א''כ מנין לו לה''ה דרבינו פסק כי''א מדכתב אפילו הא לא כתב אפילו אלא בערך זה אבל לעולם בחסר דינר אחד לבד אינה מקודשת. וי''ל דמ''מ מדסתם רבינו משמע ליה לה''ה דבכל גווני קאמר רבינו דאל''כ היה לו לפרש דהיכא דחסר דינר אחד לבד אינה מקודשת:

אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. כתב ה''ה [בגמרא] ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא ואמרו שם אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי [שומא] כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. ומלשון רבינו נראה שהוא מפרש דאפילו רב יוסף לא אמר שיהו הקידושין בטלין כיון שלא נישומו קודם קבלתה וכמו שפירש רש''י ז''ל אלא שאינן חלין עד שיהו נישומין ומ''מ לענין דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיקא הלכתא בהדיא דשיראי לא צריכי שומא. וממה שכתב רבינו והם של משי וכיוצא בהן שאשה מתאוה להן נראה שהוא סבר שאין הדין כן בכל דבר וזהו שאמרו שיראי לא צריכי שומא ולא אמרו כל מידי לא צריכי שומא. וי''מ שאמרו דדוקא שיראי ששומתן ניכרת אבל באבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלים מחבירתה צריכות שומא ע''כ. ואיכא למידק לכאורה חדא שמה שמפרשים דאם נישומו אחרי כן לדעת רב יוסף מקודשת קשה על הראיות שמביא רב יוסף בגמרא לדבריו דהראיה ראשונה דקאמר בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים קשה לדידיה מי ניחא דהא בתורת תבואה וכלים נמי אמאי אינה נקנה נשיימינהו אחר שנתנה לו ומהני, מיהא הא לא קשיא כל כך דמצינן לומר דה''ק אינו נקנה כל זמן שלא נישומו אבל אם נישומו אח''כ מהני. אבל הראיה השניה קשה דקאמר עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר ולא כלום ואמאי לא אמר ולא כלום נשיימינהו השתא אחר שנתנה לו ודוחק הוא לפרש כן דלא אמר כלום ר''ל כל זמן שלא שמו אותו אח''כ. וע''ק במ''ש דדוקא שיראי לא צריכי שומא אבל בשאר דברים צריכי א''כ מה ראיה מביא לדבריו דברייתא דקאמר אינו נקנה בתבואה וכלים שפיר קאמרה אליבא דרבה דע''כ לא קאמר רבה אלא גבי שיראי שהאשה מתאוה להן דהא רבה גבי מעשה דשיראי אמר למילתיה כדאמרינן בגמרא (דף ז':) ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' אבל בשאר דברים מודה ועל הא קאמרה ברייתא דאינו נקנה וכן ברייתא דעגל וטלית מיתוקמא שפיר אליביה דבשאר דברים מודה רב כדפרישית. וע''ק דרבינו שמחלק כאן בין דין שיראי לדבר אחר גם גבי כהן היה נראה שיחלק כן דהא בגמרא השוו אותם וא''כ בפרק ז' מהלכות בכורות גבי פדיון הבן למה לא ביאר רבינו מכל זה כלל דצריך שומא ואם הוא דבר שהכהן מתאוה להן אינו צריך שומא. וע''ק דכאן היה לו לפרש דאי אמר בכל דהו מקודשת ומיהו י''ל דכיון דלא אמר לה ששוה חמשין היינו כל דהו ומדכתב רבינו אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו ששוים הם חמשין דינרין משם נלמוד דאי לא אמר ששוים חמשין דמקודשת אבל לקושיי קמאי לכאורה יש מקום עיון וכד מעיינינן אשכחנא דכל הני דאקשינן לאו מילתא היא ומילי דכדי נינהו דהא כל אלו הדברים שפירש ה''ה החילוק של שיראי לדברים אחרים וכן מאי נישומו אח''כ לדעת רב יוסף דמקודשת אינו אלא ללישנא קמא דהוי טעמא משום דסמכא האשה דעתה אבל ללישנא בתרא אזלינן בתר טעמא דקיץ משום דאמר כסף אמר קרא מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ואין בזה חילוק בין שיראי לדבר אחר דלא הוי טעמא משום סמיכת דעתא דאשה דקיץ בעינן ואפילו אם נישומו אח''כ לא מהני דבשלמא כי הוי טעמא משום סמיכות דעת די שישומו אח''כ כדי שתסמוך דעתה אבל כי אמרינן טעמא דקיץ אפילו שישומו אח''כ לא מהני והראיות שמביא רב יוסף בגמרא לדעת רבינו ללישנא בתרא דללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת בכהן לא אזלינן בתר סמיכת דעתיה ולא בעינן שומא כלל ומאחר ששוין אע''פ שלא נישומו (אותן) לא איכפת לן כלל וע''כ צריך לתרץ ברייתא דעגל זה דלא שוי וכגון דקביל כהן עילוי' כדתירצו בגמרא וכן ברייתא דעבד עברי דאינו נקנה צריך לתרצה ג''כ בתירוץ שתירצו בגמרא בתורת כסף הוא נקנה וכו' דכיון דלא הוי טעמא ללישנא קמא אלא משום סמיכות דעת לא שייך הך טעמא אלא באשה לבד. ורבינו פסק כלישנא קמא וכנראה מדברי ה''ה שהוזכר כן בלשונו וטעמו משום דאמר בגמרא וכו' שיראי לא צריכי שומא ומדקאמר שיראי משמע דיש חילוק בין שיראי לדבר אחר כדכתב ה''ה וזה אינו אלא ללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת אבל ללישנא בתרא לא כדכתיבנא וזה הביאו לרבינו לפסוק כלישנא קמא ובזה עלו כל דבריו נכון. ומה שפירש בדברי רב יוסף ללישנא קמא דאם נישומו אח''כ דמהני נראה שטעמו לתרץ הקושיא שהקשו התוס' מההיא דחכמים דאמרי שמין את הנייר וכו' משמע שמין אחר הקידושין ולפירוש רבינו ניחא דשומא אחר הקידושין מהני לדעת רב יוסף וכן אתי שפיר לפירושו ההיא דאמרינן לקמן (דף י''ב) ההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדי יתיב רב שימי בר חייא [קמיה דרב] וקא מעיין בה אי אית בה ש''פ וכו' דכתבו שם התוס' דנראה דאתי דלא כרב יוסף והוא דוחק דכיון דהוי כרב יוסף בשאר מילי דלא הוו שיראי בעי שומא א''כ הוי רב שימי דלא כהלכתא אבל לדעת רבינו אתי שפיר דהשומא אחר הקידושין מהניא לרב יוסף. ולמה שכתבתי דללישנא בתרא אין חילוק בין שיראי לדבר אחר יש סיוע לדבר ממה שכתב הרא''ש ז''ל בפסקיו דלר''ת דמחלק בין שיראי לאבנים טובות ומרגליות לא הוי אלא ללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכות דעת וכן י''ל לדעת רבינו. ומ''מ קשה קצת בדברי ה''ה שכתב דלענין דינא לא נפקא לן מידי בין פירוש רבינו שפירש ששומא אחר קידושין מהניא לדעת רב יוסף ולרש''י דהא ודאי נפקא לן טובא דהא פסקינן כרב יוסף במילי דלא הוו שיראי שהאשה מחמדת להם ובהא לרש''י ז''ל לא מהני שומא אחר הקידושין ולרבינו מהני והר''ן בפירוש ההלכות כתב דלא נפקא לן בין פירוש רבינו לפירש''י כלל. אבל דברי ה''ה הם מגומגמים. ותו תמיהא לי דמ''ש רבינו בהלכות עבדים פרק ב' כיצד מכר עצמו במאה וכו' וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים דהא אמרינן בגמרא ישיב אפילו שוה כסף ואוקמוה בתורת דמים הוא נקנה ולא בתורת תבואה והכי היה לו לרבינו לכתוב ודבריו קשים וצ''ע:

המקדש על תנאי וכו'. כתב ה''ה זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפרק המדיר לא תימא טעמיה דרב (חסדא) דאחולי אחליה לתנאיה ומשמע שאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכן דעת הראב''ד אלא שהצריך עדים. וכתב בהשגות א''א אינו כן אא''כ כנסה סתם בעדים דה''ל כמו שביטל תנאו בעדים עכ''ל. ורבינו כתב אפי' בינו לבינה לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים והרשב''א חולק בכל זה ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועילין אא''כ היה בו הרווחת ממון כגון ע''מ שתתני לי מאתים זוז שיכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא שר''ל בעל ומפרש הסוגיא בדרך אחרת: לפיכך המקדש על תנאי וכו'. שם (דף ע''ד) קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר מקודשת וצריכה הימנו גט. עוד שם ואמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה ממנו בלא גט ופסק כן בהלכות ופירש צריכה גט מספק ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע''פ שלא נבעלה: וכן המקדש בפחות מש''פ כו'. כתב הכ''מ אע''פ שכתב רבינו וכן חלק בין דין זה לדין המקדש ע''ת בשלשה דברים. האחד שבתחלה הזכיר וכנס ובעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן הזכיר. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ''ש שמא בטל [התנאי] וכאן הוא על הודאי כמ''ש חזקה [היא שאין כו'] וכל זה מבואר בלשונו [למי שמעיין בו] והטעם לשני חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש ע''ת כל שנתבטל התנאי א''צ קידושין אחרים לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן א''צ עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן (הקידושין) חלים ממילא אבל במקדש בפחות מש''פ או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריך ביאה בעדים והטעם שהמקדש ע''ת שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וחזקה הוא שאין אדם עושה כן הילכך ודאי גמר ובעל לשם קידושין וזהו שבדין התנאי אמרו בגמרא ולא היה כח בחכמים להוציאה דמשמע דספק הוא וכ''נ פרק בא סימן וכאן אמר המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט וסובר רבינו דה''ה ודאי למלוה וכ''פ בה''ג זהו דעת רבינו וי''א שבפחות מש''פ צריכה גט בודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין ויש מי שאומר שאפילו בפחות מש''פ הוא ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו ע''כ לשון הרב ז''ל. (ולפי שהיה חסר בספר הדפוס העתקתיו פה מספר כסף משנה) וכיוצא בדברים האלו כתב הר''ן ז''ל בפרק האיש מקדש ויש לי לדון עליהם דאיך כתב שיש מחלוקת בין הרשב''א ורבינו שהרשב''א מפרש כנס בעל ורבינו מפרש דלאו בעילה דלהרשב''א קשה מ''ש שם (דף ע''ד) אר''א המקדש במלוה ובעל ע''ת ובעל בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט ולדידיה ודאי מחלוקת דרב ושמואל בכניסה דלאו בעילה דבבעל כ''ע מודו דצריכה גט. ולפירוש רבינו קשה דהא אמר שם אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחיל לתנאי אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולדידיה ודאי מחלוקת דאביי ורבא בבעילה היא כיון דאמר טעמא משום דאין אדם עושה וכו' וכן מוכרח נמי מן הצריכותא שעשו שם מהך דהכא לההיא דקטנה שלא מיאנה וכו' והתם ודאי בבעילה הוי ומדשוו התם בגמרא משמע דדיניהם שוים דכאן הוי בעילה וכן גט ודאי כמו התם ולא גט ספק וא''כ אין מקום לפירוש רבינו לדברי אביי וקושיא זו עמד עליו מהר''ר דוד כהן ז''ל ע''ש. ואם נפשך לומר דהרשב''א פסק כאביי ומפרש המחלוקת בבעילה ורבינו פסק כר''א ומפרש בכניסה לבד א''כ אין מחלוקת בין רבינו להרשב''א ז''ל בענין הפירוש אלא בענין הפסק ולא היה לו לה''ה לכתוב שיש מחלוקת בענין הפירוש בין רבינו להרשב''א. ולכאורה דברים אלו תמוהין הם אבל נראה לבאר עם מ''ש הר''ן בפירוש ההלכות בפרק המדיר שכתב שם דפירוש אביי הוא לא תימא טעמא דרב משום דכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה דליתא אלא רב איירי בבעילה ולא בכניסה דבכניסה בלא בעילה אינה צריכה גט דליתא טעמא דאחולי אחיל אלא בבעילה איירי וטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דודאי דכי אמרינן אין אדם עושה וכו' נראה דודאי בעל לשם קידושין אבל כי אמרינן טעמא דאחולי אחיל אז אינה צריכה גט אלא מספק דאימור אחולי אחיל והצריכותא שעשו בגמרא הוא לפי סברת אביי דאית ליה מחלוקת דרב ושמואל בבעל וצריכה גט בודאי משום דבעל לשם קידושין אבל לפי המסקנא לית לן דאביי אלא טעמא הוי משום דאחולי אחיל וכדכתב שם הר''ן ז''ל והיינו כסברת ר''א דבבעל כ''ע מודו ולא פליגי אלא בכנס לבד משום דדילמא אחולי אחיל זהו פירוש רבינו ופסק כר''א דטעמא משום אחולי אחיל והמחלוקת הוא בכנס בלא בעילה ובבעל על תנאי כ''ע מודו דצריכה גט זה סובר רבינו שהוא מספק מפני שאמרו שם זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה וכו' וא''ת מנין לו לבעל הגמרא כשאמר אביי לטעמא דרב משום דאין אדם עושה וכו' ור''ל וצריכה גט בודאי ודילמא מאי דקאמר צריכה גט הוי מספק ודוקא בבעל אמרינן אחולי אחיל ולא בכנס ובכי הא לא הוה צריך הגמרא לומר צריכותא התם מימר כיון דהך גט מספק וההיא דהתם הוי גט ודאי משום דבעל לשם קידושין ולא דמו להדדי. וי''ל דודאי בעל הגמ' ידע דדברי אביי במה שאמר לפי שאין אדם כו' ר''ל דהוי גט ודאי ולכך הוצרך למיעבד צריכותא אליביה. זהו תורף פירוש רבינו ומכאן יצא לו דהיכא דמחל התנאי מהני מדאמר אביי לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחיל וזה מ''ש ה''ה שהוציאו רבינו מכאן. אבל להרשב''א ז''ל דרך אחרת שלעולם אין מועיל כאן מחילת תנאי והוא מפרש דמ''ש אביי לא תימא כיון שכנסה סתם כלומר לא תימא כיון שבעל אחולי אחיל לתנאיה משום דבעל ודאי לשם קידושין ולזה מחל התנאי הקודם ואית לה כתובה אלא טעמא משום דבעל דאין אדם עושה וכו' ולכך אמרו דבעל לשם קידושין אבל כתובה לית לה ולפי פירוש זה מ''ש אביי שכנסה סתם ר''ל כיון שבעל וזהו מ''ש ה''ה והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא בבעל וזה מתבאר היטב בדברי הר''ן ז''ל וא''כ לדעתי אין מכאן ראיה דמהני מחילה באלו התנאים. אבל מ''מ קשה מדר''א דע''כ מפרש מחלוקת דרב ושמואל בכניסה בלא בעילה וטעמא משום מחילה א''כ משמע דשייך כאן מחילה ולא מצאתי תירוץ לזה אלא שנאמר שהוא גורס בההיא דר''א דברי הכל אינה צריכה גט כקצת נוסחאות דגרסי הכי כדכתב שם הר''ן בפירוש ההלכות ולפי זה סבר ר''א דאפילו בבעל כ''ע מודו דא''צ גט וכי קאמר רב דצריכה גט היינו בטענת אשה אחת כעין שתי נשים כדאמר שם רבה ויסכים סברת ר''א עם רבה בענין מחלוקת רב ושמואל ועם זה עלו דבריו על נכון ולזה כתב ה''ה שמפרש כן כל כניסה האמורה באותה סוגיא אבל אין כן דעת רבינו דעם היות דלאביי ודאי מחלוקת דרב ושמואל הוא בבעל מ''מ לר''א הוי כניסה בלא בעל וכדידיה קיי''ל ולכך פסק רבינו כנס ולא בעל דקושטא דמילתא הוי כר''א. עוד כתב ה''ה וסובר רבינו דה''ה ודאי למלוה קשה לרבינו כמאן פסק אי כמאן דאמר המקדש על תנאי ובעל וכן בפחות מש''פ ובמלוה דצריכה גט ל''ל לרב המגיד לכתוב וסובר רבינו דה''ה למלוה דילמא דוקא בעל תנאי דאמר בגמרא לא היה כח ביד חכמים וכו' הוי ספק אבל בהני תרי דלא אמר כן הוי ודאי ואי פסק כמ''ד המקדש בפחות מש''פ ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי א''כ אמאי ס''ל ה''ה למלוה דהא הך לא קאמר אלא גבי פחות מש''פ דוקא וי''ל דה''ק אע''ג דתרי מימרי דאיכא בגמרא פליגי על מ''ד דבמלוה צריכה גט וכדכתב שם הר''ן בפירוש ההלכות לתת טעם לדעת הרי''ף ז''ל במימרא דרב יוסף ס''ל בפחות מש''פ דוקא צריכה גט ולא בתנאי ומלוה ומימרא דרב כהנא פליג בתנאי ומודה במלוה א''כ לדעת רבינו אפילו שצריך גט למלוה הל''ל דהוי מספיקא מ''מ סובר רבינו דשוים הם פחות מש''פ ומלוה ובכולהו הוו קידושין ודאי וז''ש וסובר רבינו דה''ה למלוה ומ''ש ה''ה וכ''נ פרק בא סימן דבתנאי הוי ספק לא ידענא מהיכן למד כן: